🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍הוי אן, וייטנאם
יש משהו מוזר בלכתוב על יום שכמעט שכחתי לגמרי. לא שכחתי שהוא קרה, אלא פשוט... נעלם לי. אחד מהימים האחרונים שלי בוייטנאם, סיור יום לאי צ'אם שכולם מספרים עליו, ואיכשהו הוא פשוט נמחק לי מהראש.
זה לא תירוץ בסגנון "הכלב אכל לי את השיעורים". באותו הערב הגעתי לחדר מיון, ודברים אחרים העסיקו אותי בימים הבאים. אבל בכל זאת - איך אפשר לשכוח יום שלם?
נזכרתי בו רק כשארגנתי את התמונות שבוע אחר כך. פתאום ראיתי סלפי שלי עם משקפי שנורקל, תמונות של מקדשים ופרות, וחשבתי לעצמי: "רגע, מתי זה קרה?"
אז אני כותבת את זה מזיכרון מעורפל, בעזרת תמונות וסרטונים שמזכירים לי שיום כזה אכן התקיים. מוזר איך המוח עובד, לא?
התעוררתי עם האנגאובר קליל אחרי ערב ברחוב הברים של העיר. מיניבוס הגיע לאסוף אותי מהמלון, ונסענו כמעט שעה בה אספנו עוד ועוד תיירים עייפים וסקרנים, עד שהגענו לנמל.
המקום היה עמוס בהמוני אנשים. זה היה ברור שהיום הזה הולך להיות אינטנסיבי. חיכינו בערך חצי שעה עד שהסירה שלנו תהיה מוכנה, ואיזה מזל שהיו שם חנויות - אפשר לקנות אוכל, שתיה, פירות, בגדים, ומה לא, בזמן שמחכים לחיים לעבור.
כשעלינו לסירה, המדריך הכריז: "מי שיש לו מחלת ים, שיישב בקצה האחורי של הסירה".
זו אני. תמיד אני. נזכרת בכל מחלות הים הקודמות שלי.
למזלי הייתי קרובה אליו, אז קפצתי למושב האחרון וקיוויתי שהפעם אשרוד את זה בכבוד. השייט לאי ארך בערך 40 דקות, והיה ממש מהנה - הרוח בשיער, הנוף של גווני הכחול, וכנראה שהמושב האחורי באמת עשה לי טוב.
כשהגענו לאי, החל הכאוס הארגוני המוכר. המדריך נתן הסבר קצר שלא יכולתי לשמוע כי הייתי רחוקה ממנו, ומסביב עוד המון קבוצות ומדריכים ברקע. הבנתי משהו על סיור של 45 דקות הליכה, או להסתובב חופשית ולהיפגש פה בחזרה.
שמעתי את המילה "הר" והחלטתי מיד להסתובב חופשית. אני מחשבת את כמות האנרגיה שלי כמו סוללה בפלאפון - ובחום הזה, היא כבר הייתה בארבעים אחוז.
הלכתי אחרי אנשים אחרים שהחליטו לשוטט עצמאית, בין מסעדות וחנויות מזכרות צבעוניות שמשקפות את פני האי. שוטטתי בסמטאות עד שהגעתי לרחבה גדולה בה ראיתי מקדש רחוק, ועוד אחד לידו.
"אלך לראות," חשבתי לעצמי. יש לי מספיק זמן, ואני כבר כאן.
הגעתי למקדש הראשון ונהנתי ממראה הדרקונים ופסלי בודהה בכניסה, ובעיקר מהצל - אפילו אם זה היה רק לרגע של רווחה.
ואז קרה הרגע הכי מתוק ביום.
בדרך למקדש השני, עברתי בשביל שמצידו אכלו בנחת את ארוחת הצהריים שלהן... פרות. אחת מהן הסתכלה עליי בעיניים נוצצות, ולא יכולתי שלא ליצור אינטראקציה. עמדתי שם וליטפתי אותה.
היא הסתובבה סביבי ו"נגחה" בי בעדינות, בדיוק כמו החתולים שלי כשהם רוצים להביע אהבה. רגע קסום עם פרה - לא משהו שחשבתי שיקרה לי בוייטנאם.
נפרדנו לשלום והמשכתי למקדש השני, שם פתאום ראיתי את חברי הקבוצה ואת המדריך. הבנתי שזה המסלול שהוא דיבר עליו - הם פשוט עושים אותו בכיוון ההפוך, ודי לאט.
ראיתי את מה שרציתי לראות, וחזרתי מהר לנקודת ההתחלה. שם היו מקומות ישיבה בצל, וחיכיתי לשאר הקבוצה תוך כדי שאני מנסה לחסוך עוד קצת סוללה.
התחנה הבאה: שנורקלינג. שטנו מספר דקות עד שהגענו למפרץ עם מים טורקיז, שם חנו עוד סירות וקבוצות תיירים שכבר שחו במים.
המדריך אמר שלא חייבים לשים חליפות הצלה, אבל אני כבר מכירה את עצמי. לא באתי לעבוד קשה או לשחות חצי שעה - אני כאן כדי ליהנות. שמתי עליי וסט הצלה, משקפת ושנורקל, וקפצתי למים ראשונה.
וואו. הקפיצה למים הייתה כל כך מרעננת - בדיוק מה שהייתי צריכה ברגע הזה. כאילו המים שטפו ממני את כל העייפות, את ההאנגאובר, את הכובד של החום. הרגשתי קלילה, רעננה, חדשה.
שהינו במים חצי שעה וראינו שוניות מהממות ומספר דגים צבעוניים. לפני שהזמנתי את הסיור שקלתי צלילה, אבל אחרי מחקר קטן הבנתי שזה לא האזור המושלם לזה - אין כאן המון דגים והמים לא כל כך עמוקים. אולי בגלל זה מציעים כאן גם הליכה במים עם קסדות חמצן, זה נשמע מעניין... אבל הפעם הסתפקתי בשנורקל.
אחרי השנורקל שטנו חזרה לאי, הפעם לחוף אחר, שם חיכו לנו שולחנות ארוכים עם ארוחת צהריים וייטנאמית נהדרת. אני כבר מכירה את הארוחות האלה מסיור האנג לופ בצפון וייטנאם, ואפילו אחרי שתי ארוחות כאלה ביום לא נמאס לי - זה עדיין ממש טעים!
במהלך הארוחה שוחתי עם זוג משוודיה - הוא שף במקצועו והיא עובדת במגוון עבודות בתחום התקשורת, בין היתר מתרגמת לשפת הסימנים. זה ממש סיקרן אותי.
היא סיפרה שהיא עובדת עבור הממשלה, ובעלי מוגבלויות קובעים פגישה באתר הממשלה ומספרים על הצורך שלהם - פגישה בבנק, פגישות עסקים, תור לרופא. היא אמרה שהיא מלווה ילדה חירשת בבית ספר יסודי רגיל, מגיעה לכיתה ויושבת ליד המורה כדי לתרגם לילדה את מה שהמורה אומרת.
אמרתי לה שרק לאחרונה הבנתי שיש שפת סימנים לכל שפה בעולם, וזה הפתיע אותי, למרות שזה הגיוני לגמרי. השיחה הזאת היא אחד הדברים שזכרתי הכי טוב מכל היום.
אחרי הארוחה נשארנו באי עוד קצת. כולם כבר עייפים מהחום, ואולי מהאוכל, וישבו בצל מחכים שיקראו לנו לחזור לסירה. הדרך חזרה הייתה נעימה - רוב האנשים נרדמו בסירה (לא באמת הבנתי איך), ובוודאי נרדמו גם בהסעה חזרה למלון. גם אני כמעט, במיוחד כשהורידו אותי אחרונה אחרי כולם.
זהו. יום שלם שכמעט נעלם לי לחלוטין.
מצחיק איך המוח עובד. איך יכול יום כזה פשוט להיעלם? ואיך זה מרגיש לנסות לכתוב על משהו שהרגשות שלו לא באמת חיים בתוכי יותר, רק הזיכרונות המטושטשים ותמונות בטלפון.
אולי זה אומר משהו על מה שקרה לי בימים שאחרי. אולי זה פשוט איך הגוף והנפש מגנים על עצמם. או אולי זה מזכיר לי כמה חשובה הכתיבה באותו הרגע - הרי זה כוח העל שלי, לתפוס את הרגעים כשהם עדיין חיים. כשלא עשיתי את זה, הם פשוט נעלמו.
בכל מקרה, מזל שיש תמונות.
הסרטון הזה צולם דרך המשקפיים החכמים שלי של Meta Ray-Ban . זה הכלי האהוב עליי כדי לתעד רגעים בדיוק כמו שאני רואה אותם – ולשתף אתכם במסע.
רבים שואלים אותי עליהם, אז צירפתי כאן את הדגם המדויק שאני משתמשת בו.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
חלק מהקישורים בסיפור הזה כוללים קישורי אפיליאייט – אם תבחרו לקנות דרך הקישור שלי, זה לא עולה לכם יותר, אבל עוזר לי להמשיך לכתוב כאן ולחלוק איתכם את המסע.