🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍הוי אן, וייטנאם
שמעתי על הסדנה הזו כבר מזמן - בקבוצות של הישראלים, בפייסבוק, ואפילו כאן ממקומיים. זו הסדנה העיקרית של יצירת כלים מבמבוק במקום הזה, והיא פשוט טובה.
שלחתי הודעה בווטסאפ יום לפני ושאלתי אם אפשר להגיע מחר בבוקר. קיבלתי את ההודעה הקבועה שמסבירה את כל הסדנה ואמרו לי שאפשר להגיע לסדנה בבוקר של 9-12 או אחר הצהריים 2-5. בחרתי להגיע בבוקר, וקבענו להתראות מחר, תמורת 700k דונג, ~95 ש”ח.
אחרי ארוחת בוקר וקפה במסעדה שבבניין שלי (כמה נוח, הא?) לקחתי מונית אופנוע שעלתה לי 5 ש”ח לנסיעה של רבע שעה.
הגעתי עשר דקות לפני, והנחתי שאני פשוט הראשונה. המדריך קיבל את פני בחיוך, בזמן שחברו עבד במרץ במכונת השיוף. בדיוק כמדתי והתפעלתי מהיצירות המדהימות על מדף התצוגה, כשהמדריך אמר לי: "את יכולה לבחור מה שאת רוצה ונכין את זה יחד."
מהתמונות בפייסבוק הבנתי שמכינים מה שרוצים, אז חשבתי על זה מראש. מה אני, נוודת מינימליסטית שמאמינה בפרקטיות, יכולה להכין?
ובכן, התשובה המתבקשת היא מאג - כוס קפה. הדבר שאני משתמשת בו לפחות פעם ביום, והלב שלי נצבט כשאני מגיעה לדירה חדשה ומוצאת כוסות קטנות מידי שלא ממלאות את החלל שיש לי בלב. שוב הגעתי עמוק מידי, נחזור לקפה.
למרות שפסל המטוס קרץ לי - או יותר נכון המיס אותי, והנורות המהממות הדהימו אותי, ואם היה לי בית קבוע אז כנראה שכן הייתי בוחרת במנורה, אבל נראה לי שיותר מסורבל להיסחב איתה בעולם.
התחלנו לבחור את הבסיס, והמדריך הציג בפניי מספר גדלים שונים של משהו שעדיין לא נראה כמו כוס. הצבעתי על הרחבה ביותר ושאלתי אם יש כזו נמוכה יותר. המדריך אמר שנחתוך אותה לפי איזה גודל שארצה. מעולה!
זה הדבר הראשון שעשינו. הוא מיד שרטט עם עיפרון קו מדויק לפי הגובה שביקשתי, הניח את הכוס במתקן שמחזיק אותה כדי שלא תזוז, ולקח את המסור.
הוא הסביר לי להחזיק את המסור בשתי ידיים, לשמור עליו במרכז הגוף שלי, ולזוז תוך כדי הפעלת לחץ מתון. אוקיי, אני יכולה לעשות את זה. הרגשתי ביטחון אחרי שהוא התחיל.
לקחתי את המסור וניסרתי את הכוס במרץ. זה היה ממש כיף! אולי מצאתי עוד משהו שאני טובה בו או אוהבת לעשות?
לקח לי בערך דקה או שתיים, מספיק זמן כדי להבין שהגעתי לכאן לעבוד.
ובכן, מה ציפית? הפעילות נקראת Workshop - זה ליטרלי בשם! הגעת לעבוד ולקנות. ברוכה הבאה למשמרת, תוודאי שאת עושה עבודה טובה!
עברו עוד כמה דקות עד ששאלתי אותו: "זו רק אני בסדנה היום?"
"כן," הוא השיב בחיוך.
ושמחתי כל כך לקבל הדרכה פרטית. נזכרתי שהבעלים של בית הקפה שאני אוהבת אמר לי שזה לא העונה עכשיו, והעיר "יחסית ריקה".
המשכנו בשיוף. בעצם, בשעתיים הבאות פשוט שיפנו את הכוס בכל מיני דרכים, בכל מיני צורות. בהתחלה עם מכונה, אחר כך עם נייר זכוכית עבה, ואז עם נייר זכוכית דק. את פנים הכוס הוא שייף עם מכונה מיוחדת, ותוך כדי כשאני משייפת עולות לי מחשבות. כן, אתם כבר מכירים אותי.
חשבתי על כמה התגעגעתי לעשות דברים עם הידיים. בתור ברמנית ובריסטה כל כך הרבה שנים, תמיד אהבתי לזוז, להניע את הידיים, ובעיקר ליצור. הבנתי שכמה שאני יוצרת עכשיו טקסטים, ואמנם מקלידה במחשב, זה לא אותו הדבר כמו ליצור משהו עם הידיים. מלאכה - תמיד אהבתי את זה.
אני יודעת שרובכם לא אורזים עכשיו תיק לוייטנאם, אבל אם אתם סקרנים מה מחכה פה מעבר למסך - הנה משהו שמצאתי, אולי זה יאיר לכם פינה חדשה בעולם.
סדנת יצירה בעור, סדנת הכננת קפה, סדנת גילוף בעץ, סדנת צורפות, סדנת רקמה, סדנת יצירת סכינים, סדנת קדרות, סדנת ציור, סדנת הכנת כובעים מסורתיים, סדנת בשמים, סדנת קוקטיילים, סדנת הכנת מנורות מסורתיות (הפופולארית ביותר), ואפילו סדנת רכיבה על בפאלו
במהלך השיוף חשבתי שסיימתי כמה פעמים, כי מבחינתי זה טוב, אבל קיבלתי הערות ודגשים להמשיך לשייף. מרגישה כמו ביום הראשון בעבודה חדשה.
לאחר השיוף (סוף סוף!), המדריך שאל מה אני רוצה לצייר על הכוס. גם על זה חשבתי מראש. מה אוכל לצייר חוץ מהלוגו שלי? ראיתי שאחרים ציירו דקלים יפים, פרפרים, פרחים, אבל גנרי זה משעמם. והנה יש לי הזדמנות ליצור את המרצ'נדייז הראשון שלי!
מקווה שלא אהרוס את הכוס הנפלאה שעבדתי עליה קשה, אבל היי, ככה לומדים.
סיפרתי למדריך את הרעיון. "אבל זה ציור מסובך," הוספתי, ונזכרתי בשיחה עם אחי הגדול.
"זה בסדר, תעתיקי אותו לכאן," הוא אמר ונתן לי נייר אפייה שהנחתי על הפלאפון, וכך יכולתי להעתיק את קווי המתאר שרציתי. זה היה מעולה.
בזמן שציירתי - אוי, נזכרתי כמה זה כיף - המדריך שאל אותי לגבי הידית של הכוס.
בהתחלה אמרתי שאני רוצה ידית עגולה, אבל תוך כדי הציור הבנתי משהו. אני בדרך כלל שותה קפה קר גם ככה, אז אולי במקום ידית אבקש קש? אבל אולי ארצה לשתות בכוס המדהימה שלי גם שתייה חמה?
אוי. למה אפילו בחירה כזו פשוטה הופכת לדילמה?
רגע, אולי אוכל לבקש ממנו ידית נשלפת? הלכתי רחוק, זו סדנת במבוק, זה בטח לא אפשרי. טוב, אשאל, נראה מה הוא יגיד.
חיפשתי ידית נשלפת לכוסות בגוגל והראתי לו למה אני מתכוונת - ידית שאולי מחוברת לטבעת מסביב לכוס שאפשר לשלוף? שאלתי בפסימיות מוחלטת.
הוא הסתכל על התמונות בגוגל ועל הכוס, ראיתי את הגלגלים שלו במוח מסתובבים.
"אם אפשר אז אשמח, אם לא, זה גם בסדר," הרגשתי שאולי הוא נלחץ.
"אני חושב איך אפשר לעשות את זה," הוא אמר בטון כזה סקרן.
"הנה נתתי לך אתגר," אמרתי, מבינה שהוא נרתם למשימה.
זה היה הרגע שבו הבנתי שלא להתפשר על מה שאני באמת צריכה. הייתי יכולה לבחור ידית רגילה או בכלל בלי ידית. הייתי יכולה להגיד "לא נורא, אסתפק במה שיש". אבל משהו בתוכי אמר - לא, זה לא מה שאני צריכה. אני צריכה גמישות. אני צריכה שזה יעבוד עבורי בכל מצב.
הוא הסביר לי איך להשתמש במלחם המיוחד שצורב את הציור שלי על הכוס.
"תתאמני על הלוח הזה קודם," הסביר באדיבות, והלך להסתער על האתגר החדש שלו.
הרגשתי שהנה זה רגע האמת. לא הייתי בטוחה שהציור שלי נראה טוב, כי כן הלוגו מלא פרטים שלא עוברים בצורה טובה בקווי מתאר, אבל החלטתי ללכת על זה בכל זאת. בזהירות, כאן אסור לטעות.
הציור עם המלחם היה מאתגר, והייתי צריכה לעבור עליו פעמיים, אבל בסוף הייתי מרוצה מהתוצאה. מתרגשת כמו ילדה! אפילו שבנקודה מסוימת יצאתי מהקווים, הבנתי שאני לא אוהבת את זה בגלל שזה מושלם. אני אוהבת את זה בגלל שזה שלי!
זו כוס שאני יצרתי, במו ידי! מה יכול להשתוות לזה?
אחרי שסיימתי את הציור עם המלחם שלקח לי בערך שעה, הוא חזר עם הידית, וראיתי אור בעיניים שלו.
זו לא הייתה ידית עם חבק או טבעת כמו שהראתי לו, אלא שהוא מצא פתרון אחר לגמרי, לפי הידע שלו, לפי הניסיון שלו עם במבוק.
הוא חיבר את הידית לכוס, ואז הסיר אותה, וחייך חיוך כזה גדול שידעתי בדיוק איך הוא מרגיש - הצלחה!
הוא הסביר לי איך לחבר ולהסיר את הידית, והרגשתי שזה בדיוק מה שרציתי! ואיזה מזל שלא התפשרתי ולא נכנעתי לסקפטיות.
שאלתי אותו אם זו פעם ראשונה שהוא יוצר ידית כזו, והוא ענה שהוא עובד כאן כבר שנתיים, והמקום הזה קיים כבר עשר שנים, ואף אחד מעולם לא ביקש ידית נשלפת, חוץ ממני.
הוא כל כך שמח ואמר שעכשיו הוא יעשה עוד אחת כזו כדי להציג בתצוגה כדי שאחרים יוכלו ליצור כאלה גם, וסיפר לי בהתלהבות שהם תמיד מחפשים דברים חדשים ליצור ואיזה כיף שביקשתי משהו חדש.
זה היה ביטוי מאוד מוחשי לשיתוף פעולה של רעיון וביצוע. לא חשבתי על זה קודם, אבל הבנתי שיש לי צורך. יש לי צורך להיות גמישה, ולא לחייב את המאג שלי בידית, אבל שכן תהיה לי האפשרות.
וכשהבאתי את הרעיון הזה למישהו שמבין בפתרונות מבמבוק, הוא לקח את הרעיון שלי והפך אותו למציאות.
אז מה באמת למדתי היום? שכשאנחנו לא מתפשרים על מה שאנחנו באמת צריכים, כשאנחנו מעזים לבטא את הצורך האמיתי שלנו - גם אם זה נראה מסובך או בלתי אפשרי - אנחנו יכולים ליצור משהו שלא היה קיים לפני כן.
הכוס הזו היא הרבה יותר מכלי שתייה. היא סמל של הגמישות שאני מחפשת בחיים, של היכולת להיות בבית בכל מקום. כמו שאני נוסעת עם הבית שלי במזוודה, עכשיו יש לי כוס שמסתגלת לכל מצב - קר או חם, עם ידית או בלי.
אז אפילו שיצאתי משם מלאת "אבקת במבוק" כמו שהוא קורא לזה, ואולי קצת עייפה כי עברו כמה חודשים מהמשמרת האחרונה שלי, אבל יצאתי כל כך מאושרת. עם יצירה חדשה, ואולי ידית הבמבוק הנשלפת הראשונה בעולם.
הסרטון הזה צולם דרך המשקפיים החכמים שלי של Ray-Ban. זה הכלי הכי אהוב עליי לתעד רגעים בדיוק כמו שאני רואה אותם – ולשתף אתכם במסע.
רבים שואלים אותי עליהם, אז צירפתי כאן את הדגם המדויק שאני משתמשת בו.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע
חלק מהקישורים בסיפור הזה כוללים קישורי אפיליאייט – אם תבחרו לקנות דרך הקישור שלי, זה לא עולה לכם יותר, אבל עוזר לי להמשיך לכתוב כאן ולחלוק איתכם את המסע.