שוק הלילה של האנוי
סיום מושלם ליום הולדת
📍האנוי, וייטנאם
בשוק הלילה בבקשה!" עניתי למדריך כששאל איפה להוריד אותי. הוא עיקם פרצוף ואמר "באמת?!" כאילו מופתע שעוד יש לי כוח אחרי היום העמוס בהאלונג ביי. אבל אני עוד לא רציתי שהיום הזה ייגמר.
ירדתי מהאוטובוס וישר נכנסתי לתוך ההמולה של הרובע העתיק. בערב האנוי מתעוררת לחיים ממש. פנסים צבעוניים בכל מקום, לא חם כמו ביום, והרחובות מלאים באנשים.
שוק הלילה הוא אחד הדברים הכי מגניבים בעיר. בסופי שבוע חוסמים פה את הרחובות לתנועה ויש המון דוכנים, אבל גם באמצע השבוע, כמו היום, יש חיים וכל החנויות פתוחות.
הסתובבתי ברחובות וכל החושים שלי עבדו שעות נוספות - הריחות של האוכל המקומי, קפה וייטנאמי מתוק, ופירות טרופיים מהדוכנים. מכל חנות בקעה מוזיקה אחרת, ומדי פעם שמעתי צלילים של סכו"ם וצלחות מהמסעדות הפתוחות.
כשהשעון המעורר של שעה 9 בערב צלצל, נעצרתי. זה הזמן לפרסם את פוסט יום ההולדת. נעמדתי בצד, והתרגשתי פתאום.
הבנתי כמה זה לא מובן מאליו שאני כאן. ברגע אחד עברו לי בראש כל הבחירות שעשיתי בחיים ואיך הן הביאו אותי עד הלום. זה לא במקרה, זה לא משהו ש"קרה לי", זה משהו שלקחתי אחריות והחלטתי לעשות, והתעוררתי בדיוק בזמן.
מסביבי כולם המשיכו בחייהם - אנשים קונים, מוכרים, אוכלים. ואני סתם עומדת שם באמצע, מסתכלת, סופגת את האווירה, ותוהה איך זכיתי בכל זה.
המשכתי להסתובב והרגשתי שהבטן שלי שוב מתחילה לקרקר. והנה אני שוב באותה סיטואציה של מבוך עכברים, מחפשת את הגבינה המושלמת. איפה אשב? מה לאכול? עברתי ליד מסעדות מלאות תיירים, דוכני אוכל עם כיסאות נמוכים, ומקומות שהתפריט בהם כולו בוייטנאמית.
ואז ראיתי אותו. בר קטן ברחוב, קצת מוסתר מההמולה של השוק. משהו משך אותי אליו. מהחלונות הגדולים ראיתי שהאווירה בפנים נעימה וחשוכה, ומבחוץ שמעתי מוזיקה שגרמה לי להתרגש - טכנו! לא סתם טכנו, אלא בדיוק הסוג שאני אוהבת, שלא שמעתי כבר המון זמן.
מצאתי בר מדהים עם דיג'יי, אוכל בר זול, וקוקטיילים מעולים! האווירה הייתה מעומעמת ונעימה, רחוקה מהמולת השוק בחוץ. נכנסתי, התיישבתי בשולחן גבוה והזמנתי לי פיצה וקוקטייל.
אחרי שהמלצר הגיש לי את האוכל, פשוט פרץ ממני: "יש לי יום הולדת היום!" המלצר נראה מבולבל. הוא היסס לפני שאמר לי "מזל טוב" כאילו ניסה לזכור מה אומרים על דבר כזה, ובאנגלית.
המשכתי את הערב שלי נהנית בכיסא, תוך כדי שהמקום מתמלא.
רציתי להישאר שם לנצח, אבל הסוללה שלי בטלפון עמדה להיגמר. למרות שהייתה בי אנרגיית שיא, הרגשתי שאולי יהיה נכון יותר להתקדם לכיוון הבית. פשוט לא רציתי שהיום הזה יגמר.
כשקמתי לשלם את החשבון (הרגל שנשאר בי עוד מאוסטרליה), הבחורה מאחורי הקופה הניחה אותו מולי ואמרה לי "חכי!"
מיד נסוגתי אחורנית כי חשבתי שאולי זה לא החשבון שלי ואני נדחפת כאן לעמדת מלצרים. מי כמוני יודעת שזה "אזור אסור".
אבל אז המלצר שלי הגיע מהר והניח שוט ענק לידי, תוך כדי שהוא צועק "מזל טוב!"
"זה בשבילי??" נותרתי המומה כי לא ציפיתי לכלום באמת. ולפני שהבנתי, כל המלצרים והברמנים התאספו סביבי, כולל מנהל הבר שישב בנחת כל הערב, כולם מחייכים ושמחים איתי.
המלצר הוציא מצית ורגע לפני שהדליק את השוט עצרתי אותו.
"רגע רגע! אני רוצה לצלם!" צעקתי והוצאתי את המשקפיים החכמים שלי. כולם סביבי כל כך התלהבו וההצגה התחילה.
הוא הדליק את השוט ונתן לי קש. מצחיק שאני ברמנית אבל מעולם לא הייתי טובה בגימיקים כאלו. הכנסתי את הקש ושתיתי אלכוהול חם, שכחתי איך זה מרגיש. לקח לי 3 פעמים עד שהצלחתי לסיים את השוט, אולי גם בגלל שזה המשקה המי-יודע-כמה שלי הערב, וכאמור, מדובר בבחורה שכבר לא שותה הרבה.
כולם הריעו כשהצלחתי לסיים את השוט, ואני הרגשתי בת 18 שוב (כן, בישראל זה הגיל המותר לשתיית אלכוהול). נשארתי לדבר עם מנהל הבר, והשיחה איתו הייתה מרתקת.
הוא אמריקאי שהגיע לכאן לחופשה, וכשנתקל בבעלת המקום היא הציעה לו להישאר כאן ולנהל את הבר. איזה מדהים זה! אלו סיטואציות שאנחנו רגילים לראות בסרטים, והנה החיים יותר ספונטניים ויותר מדהימים מכל סרט.
סיפרתי לו על הניסיון שלי מאחורי הבר, וציינתי שאהבתי מאוד את הקוקטיילים. הוא נשם לרווחה ואמר שהוא שמח שעמד בציפיות שלי. צחקנו יחד.
התאכזבתי קצת שהכרתי את המקום הזה רק הערב, ואני עוד יומיים עוזבת את האנוי ועוברת לדה נאנג, אחרת הייתי מבלה כאן בבר הזה הרבה יותר.
זו האנוי שאני אוהבת. לא ההמולה של היום, לא התנועה המטורפת והקטנועים שנוסעים לכל הכיוונים. אלא דווקא זו - הרגועה יותר, האינטימית, עם חיוך וסבלנות, עם אנרגיה של שמחת חיים.
יום הולדת הוא זמן לתובנות, אבל אני חושבת שהייתי צריכה לעבור את כל היום המדהים הזה כדי להגיע לרגע הזה, בבר אקראי בהאנוי, שבו אנשים שלא מכירים אותי בכלל חוגגים איתי ונותנים לי להרגיש מיוחדת.
יש משהו מיוחד בלחגוג יום הולדת רחוק מהבית, בעיר זרה. אני חוגגת את עצמי, באמת, בלי ציפיות חיצוניות, בלי תסריטים ידועים מראש. פשוט אני והעולם.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע