מצנח רחיפה בדה נאנג
ברגע האחרון, עשיתי את זה
🎬 לפעמים הסיפור ממשיך להיכתב גם אחרי שהוא נגמר – בסוף הפוסט מחכה קטע מאחורי הקלעים, לחברי המסע הסודי בלבד.
📍דה נאנג, וייטנאם
מצנח רחיפה הייתה האטרקציה היחידה שרציתי לעשות בדה נאנג, חוץ מביקור בבאנה הילס. אבל כהרגלי, דחיתי את "המשימה" הזו לרגע האחרון. למרות שניסיתי להיות אחראית ולהזמין אותה חמישה ימים לפני שאני עוזבת את דה נאנג, היקום רצה לשחק איתי משחק ולהזכיר לי את השיעור. כנראה לא הקשבתי טוב מספיק.
אחרי שערכתי השוואה בין החברות השונות, נראה שכולן מציעות את אותו המוצר, אז בחרתי בזולה ביותר (1,690,000 דונג ~ 225 ש”ח). המחיר כולל צילום במצלמת גו פרו, ואפשר להוסיף עוד 300,000 דונג (~40 ש”ח) אם רוצים מצלמה מרחפת שמצלמת מרחוק. בתיאור היה כתוב "מומלץ ליוצרי תוכן ויוטיוברים!"
לרגע תהיתי אם לקחת את התוספת הזו. אני אכן יוצרת תוכן, והמחיר באמת זניח, אבל התוכן שלי הוא נקודת המבט שלי. ובדיוק בגלל זה יש לי את המשקפיים החכמים שלי, שמעבירים בצורה הטובה ביותר את החוויה - דרך העיניים שלי.
בפעם הראשונה שיצרתי קשר עם חברת הפעילות, נאמר לי שביומיים הבאים יש חג לאומי, ולכן אין פעילות בכלל. אוקיי, זה מתחיל להיות קצת צפוף, אבל עדיין בר ביצוע. קבענו ליום לאחר מכן, וקיוויתי שמזג האוויר ימשיך להיות נעים ובהיר.
ביום שקבענו, התעוררתי מוקדם ויצאתי לאכול ארוחת בוקר, רק כדי לראות שעננים כבדים מכסים את השמיים. חשבתי שבטח מגובה רב לא רואים כלום. שלחתי הודעה למפעיל, והוא אמר שמזג האוויר באמת לא טוב, הרוח לא מספיק חזקה. שוב קבענו למחרת.
גם למחרת קרה בדיוק אותו הדבר, אבל הפעם כבר חשבתי לנסות בכל מקרה, כי מחר אני כבר עוזבת את דה נאנג ועוברת להוי אן. אבל אז המפעיל שלח לי סרטון וידאו ואמר: "אם תטוסי היום, זה יראה ככה" - וראיתי מישהו טס פשוט מעל העננים. שמיים מתחת, שמיים מעל.
זה נראה קסום, אבל זה לא מה שרציתי. אני רוצה לראות את הנוף של העיר. קבענו שננסה שוב מחר כמוצא אחרון. כי האמת, אני אכן עוזבת את העיר, אבל רק לוקחת מונית לעיר הבאה - אין לי איזושהי טיסה להספיק אליה.
ביום האחרון שלי (הפעם באמת) בדה נאנג, קמתי בבוקר והשמיים היו בהירים. "סוף סוף!"
עשיתי צ'ק אאוט מהדירה שלי והשארתי את המזוודות בשמירת חפצים. הגעתי לשם נרגשת.
נקודת האיסוף נמצאת למרגלות ההר, קרוב לחוף. מגניב שבעיר הזו יש ממש הכל - חוף ים, הרים, עיר תוססת, נהרות ואגמים. באמת הכל.
מילאתי שם טופס ש-GPT אישר שהוא די סטנדרטי, אך ביקשתי ממנו לציין אם יש סעיפים בעייתיים. הוא ציין סעיף אחד שאומר שאי אפשר לתבוע את החברה בשום מקרה של תאונה או נזק לרכוש, כך שהיא מכוסה באופן גורף.
אממ... אוקיי... בכל מקרה, מזל שיש לי ביטוח ספורט אתגרי בין לאומי, אז אני יכולה לקפוץ מהצוק של ההר רגועה ככל האפשר. (רגועה זה מושג יחסי כשהפחד מחליט לבוא לבקר) מסתכלת סביב על כל האנשים כאן, ומההיכרות שלי עם פעילויות כאלה - זה עובד כמו פס ייצור.
אחרי המתנה של 20 דקות בערך הגיע טנדר ועליתי עליו יחד עם מקומית מפוחדת, שני מפעילים, והנהג.
הנהג נסע ממש מהר במעלה ההר. כמו שאמרתי, פס ייצור, אבל אני חושבת שזה היה חלק מהחוויה. נזכרתי שקראתי בביקורות שמישהי כתבה שהעלייה להר מאוד מפחידה, שהנהגים נוסעים מאוד מהר ורק הפיתולים בכביש גרמו לה לבחילה.
במעלה ההר הגענו למעל העננים. הכל מסביב היה ערפל. שוב התחושה הקסומה הזו והמפחידה בו זמנית.
יצאנו מהענן ודרך שבילי עפר הגענו לקצה נסתר של ההר, שם עצרנו ויצאנו מהרכב. ראיתי "מסלול ריצה" מסומן על הרצפה, כזה שנגמר בקצה ההר.
והנה הוא שוב - הפחד!
וואו, גם הפעם הוא הכה בי בעוצמה. כשפתאום ראיתי את הנוף של העיר מקצה ההר, את הגובה שאנחנו נמצאות בו, וכמה שאני קרובה לשמיים, לקחתי נשימה עמוקה. זה לא עזר.
המדריכים פרקו את המצנחים וסידרו אותם על הקרקע. המדריך שלי ניגש אליי והורה לי לשים את כל החפצים שלי בתיק של המצנח, ורתם את הרצועות שאמורות לבטח אותי בטיסה הזו.
"תוודא שזה קשור היטב! בבקשה!" אמרתי מפוחדת.
"כן כן, אל תדאגי!" הוא אמר תוך כדי.
כשהוא סיים הוא אמר רק כמה מילים פשוטות: "את רצה, לא עוצרת, לא קופצת, לא יושבת, רק רצה."
"אוי לא, יש לי גם משימות לזכור" חשבתי לעצמי, מקווה שהפחד לא יגרום לי להיכשל.
תוך כדי שהוא מארגן את המצנח אני מדברת אל עצמי - הדרך שלי להפיג פחד, או פשוט להכיל אותו, כי בראש שלי צפוף מידי.
"אוקיי. רק לרוץ, לא לעצור, לא לקפוץ, לא לשבת, רק לרוץ." חוזרת על זה בראש שלי כמו מנטרה, כאילו כל המשימה תלויה רק בי עכשיו, ואסור לי להיכשל.
מתרגלת ריצה במקום כדי לוודא שהרגליים שלי לא קופאות, וברגע של צלילות הוא מיד קפץ שוב: "למה אני עושה את זה לעצמי?! אני מפוחדת!!!"
הפחד הזה... לפעמים אני חושבת שאולי אני פשוט מתגעגעת אליו. אולי ביום יום הוא חסר לי, וכשאני רוצה שהוא יבוא לבקר אני עושה דברים כאלה, ואז מתלוננת שהוא כאן ומנסה להשתיק אותו.
"אני עושה את זה בכל מקרה, כבר עשיתי דברים כאלה בעבר, תירגעי, זה לא באמת מפחיד, מלא אנשים עושים את זה..." ועוד דברים שאני אומרת לעצמי כדי לפנות להיגיון שלי.
אבל ההיגיון שלי פשוט נעלם במצבים האלה. לא משנה כמה אדבר אליו - הוא לא נמצא כרגע. אז אני מדברת אל הפחד, ואותו זה ממש לא מעניין מה אני אומרת.
ניסיתי לדבר עם המדריך, כי הייתי צריכה להוציא את ההתרגשות הזו החוצה, אבל הוא היה פחות בעניין של לדבר.
כשחיבר אותי אליו ואמר "את רצה לכאן" והצביע על הכיוון של מסלול הריצה, הגיע מדריך נוסף שאמור לעזור לנו להמריא.
"אני מפחדת!" אמרתי וחשבתי על זה שאני רצה לעבר קצה של הר! לעבר תהום!
"זה בסדר" הוא אמר וספר עד 3. אוי לא, אני כבר מכירה את עצמי, אני אף פעם לא זזה ב-3. אמרתי "לא! רגע!" והוא ספר שוב. הפעם המדריך השני אמר לי "אוקיי, רק תלכי לכיוון הזה" והרגיע אותי.
"אוקיי, ללכת אני יכולה" חשבתי לעצמי.
ועכשיו המדריך כבר צעק "RUN! RUN! RUN!" ועכשיו כבר ניסיתי לרוץ אבל לא הצלחתי, כי המצנח התרומם ומשך אותנו אחורה. המדריך השני עזר לנו, ובשלושה צעדי ריצה, לפני ששמתי לב, כבר היינו באוויר.
"אה! זה הרבה פחות מפחיד ממה שחשבתי!" (יופי באמת. נוזפת בעצמי שאני סתם עושה דרמות)
וואו זה אפילו ממש כיף! חשבתי שזה הרבה יותר מהיר ואקסטרימי, אבל זה ממש רגוע ונעים. והנוף של העיר היה פשוט עוצר נשימה! הראות הייתה מעולה! יכולנו לראות את כל קו האופק של דה נאנג, ועכשיו אני חושבת שהתאהבתי בה קצת יותר.
הטיסה עצמה הייתה בערך 10 דקות, שזה אולי נשמע מעט, אבל זה המון. זה בדיוק מספיק זמן כדי להנות מתחושת הריחוף הזו, להתפעל מהנוף, ולהעריך את החיים.
נחתנו נחיתה רכה במיוחד בחוף, ומצאתי לעצמי עוד אטרקציה שבוודאות אעשה שוב. מעניין אם בפעם הבאה עדיין אפחד כל כך. מה שבטוח - כנראה לא אזוז ב-3.
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.
מי אני | המסע היומי | מסע בזמן | מצפן המסע