היי חבריי למסע!
השבוע אני נמצאת בישראל, ארץ הולדתי. הגעתי לכאן השבוע מגרמניה, בטיסת לילה מאוחרת ואת היום שאחרי העברתי עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם - המשפחה שלי.
אשאר כאן חודש וחצי. האם זה יהיה יותר מידי זמן ביחד? רק הזמן יגיד. ואולי זה בדיוק הדלק שכולנו צריכים כדי לצבור מספיק אנרגיה עד לפעם הבאה, כי מי יודע מתי היא תהיה.
השבוע קרה עוד משהו מרגש! קיבלתי את הצעת שיתוף הפעולה הראשונה שלי! וואו! אני כל כך מתרגשת, וכמובן שמיד התחלתי לפקפק בעצמי כי זה האינסטינקט שלי, ואולי פשוט הפחד עצמו, כי הצלחה זה מפחיד. ניערתי את זה מעליי מהר, ועכשיו יש לי מטרה חדשה. כמה שאני אוהבת מטרות חדשות!
📆 השבוע במסע
כחלק ממסע בזמן, חזרתי לקיירנס וסיפרתי לכם על שני מפגשים שלא תכננתי אבל לעולם לא אשכח - צלילה לשונית המחסום הגדולה, בה פגשתי את נמו האמיתי בדיוק כמו בסרט, ושיחה על דת עם בחור שניסה לשכנע אותי להיכנע לישו. שני מפגשים שלכאורה לא קשורים, אבל שניהם לימדו אותי משהו על הפתיחות לדברים לא צפויים.
בהמשך לנושא של מפגשים מעמיקים, לקחתי אתכם לשיטוט לילי ברחובות הצדדיים של וייטנאם, שם החיים האמיתיים מתגלים אחרי שהתיירים הולכים הביתה. השוואתי בין החשיפה המקומית שרואים ברחובות לפרטיות שאנחנו רגילים אליה, וחשבתי על איך המקומות מתגלים באמת רק כשמתרחקים מאזורי התיירות.
כחלק ממסע חוצה גבולות, התעמקתי בנושא הזמן דרך שלושה סיפורים ממסע שלי. מהרהורים על חלוקת האנרגיה במקסיקו, דרך תכנון העוגה המושלמת במלבורן, ועד למועדון השש בבוקר באוקלנד.
התברר שהמלחמה שלי עם השעון הייתה בעצם מלחמה עם עצמי, ולמדתי שלפעמים הדרך הנכונה ביותר היא להוריד קצת מהדרישות שלנו מעצמנו.
השבוע חברי המסע הסודי קיבלו את הסיפור המלא על הנחיתה הלא רכה בכלל בישראל - כשכבר בלילה הראשון שלי כאן התעוררתי לקולות אזעקה של ירי טילים.
אבל הסיפור הכי מטריד השבוע היה החוויה בספא בהוי אן, שם גיליתי מצלמה שמכוונת ישירות למיטת הטיפולים. שיתפתי את האזהרה החשובה הזאת עם נשים מטיילות, ועל חשיבות הסמכה על התחושה הפנימית כשמשהו לא מרגיש בסדר.
סיימתי את השבוע עם תהליך כתיבה מפתיע - התחלתי לכתוב על איך המלחמה בישראל משפיעה עליי, וגיליתי פחדים אחרים לגמרי שהיו מוסתרים מתחת לפני השטח. התברר שהכתיבה היא הדרך הכי טובה שלי להתמודד עם חרדות ולהבין מה באמת מפחיד אותי.
🎬 מאחורי הקלעים
כשהליכות הופכות לפתח לעולם
מעולם לא אהבתי לצאת להליכות, אפילו כתבתי על זה פעם שהליכה ללא מטרה נראתה לי מוזרה, רק כדי "ללכת".
אבל מאז השתניתי, ועכשיו אני לא רואה את ההליכות האלה כחסרות מטרה. מעבר לפן הבריא של הליכה כדי להזיז את הגוף - ובחום הזה של הוי אן מזיעים כבר אחרי חמש דקות, אז באמת לא צריך חדר כושר, או אפילו ללכת מהר, אלא רק להיות בחוץ, והקסם יקרה לבד.
מעבר לפן הבריאותי, מצאתי את ההליכות האלה כמקור השראה, וסוג של פתיחת דלת ליקום. במיוחד באיזורים תיירותיים ומעניינים כמו מרכז העיר או העיר העתיקה. בדה נאנג זה היה בטיילת הבלתי נגמרת של חוף הים.
וכאן, אחרי שהתרגלתי לרוכלים הרבים ופיתחתי עור של פיל, ואחרי שהבחורים שעומדים מחוץ לברים במטרה למשוך אנשים פנימה כבר מכירים אותי - כי זה מאוד משונה שמישהו נשאר כאן מעבר לכמה ימים - אז אני כבר צוחקת איתם כשהם מציעים לי 1+1. באחד הברים אפילו קראו לי "היי! ג'ין טוניק! מה שלומך?!" והצחיקו אותי בזמן שהלכתי.
אז כאן אני מקבלת ערך מוסף מעבר להליכה עצמה, וזה מה שאני אוהבת, זה מה שגורם לי להמשיך לעשות את זה. כי ספורט למטרת ספורט כנראה פשוט לא גבוה בסדר העדיפויות שלי, כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי.
בואו נראה כמה זמן זה יחזיק הפעם.
👀 מה בשבוע הבא?
בשבוע הבא אקח אתכם חזרה לטאונסוויל שלימדה אותי על גמישות, אשתף איך שיחה עם נווד שוויצרי שחררה את הכתיבה שלי, ואגלה מה מינימליזם לימד אותי על חופש פנימי.
בנוסף, אציג את הקונספט היפני IKIGAI והשאלה "מתי עשית משהו חדש בפעם האחרונה?", ואספר איך מדריך מקומי החזיר לי את הניצוץ שחשבתי שאיבדתי.
להתראות במסע הבא,
מאיה 🧡
כל תמיכה קטנה מאפשרת לי להמשיך לחוות עולמות חדשים ולהביא אותם אליכם במילים. לפעמים כוס קפה אחת יכולה לעשות את ההבדל הגדול ביותר.
תודה שאתם חלק מהמסע הזה.